"עולמו של יובל"

                                     "עולמו של יובל"     

"וספרת לך שבע שבתת שנים... והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים... וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה... כי יובל הוא קדש תהיה לכם..." (כה,ח-יב).

דיניו המיוחדים של היובל מובילים להבנת ענינו.

"שבע שבתת" - מעגל שלם

נלע"ד בעזה"י להסביר, שחמישים השנים של היובל הם מעגל שנים של עולם שלם. היובל הוא התחלה חדשה של עולם חדש. המספר שבע מבטא מעגל שלם, והמספר

חמישים מבטא מספר שבא לאחר שבע שביעיות, דהיינו התחלה שבאה לאחר שבע מעגלים שלמים, מעגל גדול שלם.

כאשר התורה מצווה אותנו לספור חמישים שנה היא קוראת להם "שבע שבתת". כלומר, התורה מסבירה לנו מהו סודו של מספר חמישים על ידי הדגשה של העובדה שמדובר בשבע שביעיות של שנים.

יסוד הדברים כתוב לענ"ד בדברי חז"ל בפרשת משפטים לגבי עבד עברי נרצע, וזו לשון רש"י "ועבדו לעלם - עד היובל…מגיד שחמשים שנה קרוים עולם. ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג" (שמות,כא,ו). חז"ל בדברים אלו לימדונו, שחמישים שנה קרוים עולם, דהיינו מעגל שלם של שנים שבהם ראוי לעולם להלוך ולסבוב.

מעגל חיים של גוף האדם - חמישים שנה

יסוד זה נמצא גם בפרשת במדבר לגבי עבודת הלויים, ככתוב "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (ד,ג). כלומר, שנים אלו הם השנים שהאדם בשיאו מבחינה גופנית [ע' רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"ח], ולכן דוקא בשנים אלו הלויים בזמן המשכן היו נושאים את חלקי המשכן בנסוע בני ישראל ממקום למקום. למדנו מכאן, שלאחר חמשים שנה שאדם חי מתחיל הוא בתהליך של ירידה (רש"י על במדבר ד,ב). יתכן שתהליך הירידה חל לפני גיל חמישים, אבל ירידה זו לא כל כך משמעותית כמו הירידה מגיל חמישים ואילך. עיקר עולמו הגשמי של אדם הם החמישים שנים הראשונות, בשנים אלו האדם בתהליך של עליה.

חייו הבוגרים של אדם - חמישים שנה

אמנם יתכן בעזה"י לתת דוגמא אחרת על פי הסתכלות שונה מבדוגמא הקודמת. חמישים שנה הם מעגל חיים שלמים של אדם מבחינה שכלית. מהפסוק בתהלים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (צ,י), למדנו, שחייו של אדם, ללא תוספות וחסרונות הנובעים מחשבונות שמים, הם שבעים שנה, וכמו שאדם הראשון נתן מחייו לדוד המלך דוקא שבעים שנה כדי שלא יצא נפל (זוה"ק). גם ידועים דברי חז"ל שעד גיל עשרים בית דין של מעלה לא מענישים אדם, והסיבה לכך לענ"ד [יש בכך מחלוקת, ועיין בספר פרדס יוסף ריש פרשת חיי שרה] היא כיון, שאדם עד גיל זה לא מספיק בוגר ואחראי על מעשיו מבחינה שכלית.

מקור נוסף המגלה שאדם לא מספיק בוגר לפני גיל עשרים ישנו בפרשת במדבר בפסוק "מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל" (א,ג). וזו לשון הרמב"ן על כך [כתב גם לשון ראשון, עיי"ש] "אבל יתכן שיהיה פרוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אספת עם תקרא "צבא"...". כלומר, לא מדובר רק במלחמה אלא בכל אסיפות עם. מפרוש זה למדנו, שלא מדובר כאן על חוזק גופני אלא מדובר על בגרות שכלית ונפשית.

יוצא משתי עובדות אלו, שאדם נחשב בוגר מבחינה שכלית מגיל עשרים עד גיל שבעים [עיקר החיים, יתר על גיל זה זוהי תוספת], וכל השנים עד גיל עשרים הם הכנה מידותית ושכלית לקראת עיקר החיים שהם מגיל עשרים ואילך. כלומר, חייו של אדם כבוגר ואחראי הם חמישים שנה.

מגיל עשרים - תיפח עצמותיו

כעת נוכל להבין היטב דברי חז"ל בקידושין "תנא דברי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אומר תיפח עצמותיו" (כט:). מדוע דוקא עד גיל עשרים? לפי דברנו לעיל הדברים יובנו. כיון שעיקר חייו של אדם הם מגיל עשרים, ורצונו של הקב"ה שאדם ישא אשה, לכן הקב"ה מעניש אדם שהתחיל את עיקר חייו ולא נשא אשה.

מדוע אדם נענש בבי"ד של מטה מגיל יג'

בדרך אגב נוסיף, מדוע אדם נענש בבי"ד של מטה מגיל שלש עשרה ולא מגיל עשרים, כמו שבי"ד של מעלה מעניש? עיין בספר פרדס יוסף ריש פרשת חיי שרה שדן בנושא זה באריכות והביא על כך מדברי רבותינו. כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרב הדבר אל שכלנו.

עלינו להקדים, שהיחס לנער בן יג' שנים הוא כיחס אל אדם מבוגר כמעט בכל דבר, בכך שהוא חייב במצוות ומוציא אחרים ידי חובה [מדאורייתא רק אם הביא ב' שערות, אלא שלרוב נערים בגיל יג' יש שתי שערות]. הדבר פשוט שנער בן יג' שנה עובר שלב חשוב של התבגרות, הן בשכלו והן באחריותו ובגרותו, ואולי זו הסיבה שלענינים רבים נחשב הוא כבוגר וחייב בכל המצוות.

אמנם לענ"ד ישנן סיבות נוספות מדוע בעולם הזה אנו מתיחסים לו כאל בוגר. הצורך בסיבות נוספות נובע מכך, שמבחינת בגרותו ואחריותו בלבד לא היה ראוי להענש עד גיל עשרים [יש חולקים בדבר זה].

יתכן שאחת הסיבות היא כיון, שאחרת העולם לא יוכל להתקיים. אם לא נתייחס בצורה כמעט מלאה לנער בגיל יג' כנער בוגר עם אחריות, מצוות וממילא עונשים יגרם נזק אדיר לחברה. נער מגיל יג' מקבל בגרות מסוימת, ואם לכל מעשיו לא יהיה דין ומשפט יוכל הוא להזיק נזקים עצומים לחברה הישראלית. נתאר לעצמו ח"ו מצב שבו כל בני הנוער היו מחללים שבת או עוברים על איסורים אחרים, איזה נזק עצום היה נגרם לחברה, הן מבחינה מעשית והן מבחינה מוסרית ודתית. ילד עד גיל יג' עדיין נתון תחת שליטת הוריו ולכן גם ללא עונשי בי"ד של מטה נזקיו מועטים.

בנוסף לנזקי החברה יגרמו גם נזקים עצומים לאישיותו של הנער, כאשר הוא נמצא במצב ביניים של בגרות, ואם יעשה כרצונו עד גיל עשרים ללא פיקוח עם יכולות ענישה והרתעה, דהיינו עונשי בית דין של מטה, אזי יתפתחו באישיותו תכונות אופי וקלקולים מוסריים אשר יקשה עליו מאד לסלקם.

ישנה לענ"ד בעזה"י סיבה נוספת על פי כלל שכלי ידוע ומקובל. בגרותו ואחריותו של אדם מתפתחות בין השאר עקב המטלות והאחריות שמוטלת עליו. על ידי שמוטלות על הנער המתבגר מצוות ואיסורים המלווים בעונשים במשך שבע השנים שבין גיל יג' עד גיל עשרים, הנער מתבגר ונעשה אחראי לקראת עיקר חייו מגיל עשרים ואילך. רק כאשר אנו מתיחסים לנער כאל בוגר ממש, בכל הענינים, הוא ירגיש את האחריות המוטלת עליו ויתבגר. עד גיל שלש עשרה יש דין חינוך מדרבנן, ומגיל שלש עשרה עד גיל עשרים יש כביכול דין חינוך מדאורייתא.

דמיון לספירת העומר

המספר חמישים מופיע גם בספירת העומר בפרשה הקודמת, פרשת אמור. גם בספירת העומר התורה מדגישה שבע שביעיות, ככתוב "וספרתם לכם... שבע שבתות... תספרו חמשים יום" (כג,טו-טז). למדנו מהדגשה זו, שיחודו של מספר חמשים נובע מכך, שהוא המספר שבא אחרי שבע שביעיות, דבר המסמל מעגל שלם.

ספירת העומר היא חמשים ימים של הכנה לקראת קבלת התורה בחג השבועות. חמישים ימים מסמלים שלמות, הכנה מלאה לקראת קבלת התורה. דבר זה יקבל תוספת באור על פי דברי הרמב"ן בהקדמתו לתורה.

וזו לשונו "וכבר אמרו רבותינו: חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכלן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלקים. יאמר כי בבריאת העולם חמישים שערים של בינה... והמספר הזה רמוז בתורה בפרוש בספירת העומר ובספירת היובל כאשר אגיד בו סוד, בהגיעי שם ברצון הקב"ה. וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפרוש, או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות, או בצורת האותיות... כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני".

כלומר, ישנם חמישים שערי חכמה בעולם וכולם כלולים בתורה, כאשר השער שלא נמסר למרע"ה הוא "ידיעת הבורא" (רמב"ן שם בהקדמה בתור הסבר שיתכן). ישנם ארבעים ותשעה שערי חכמה בעולם הזה, מדוע דוקא מספר זה? הרמב"ן כתב על כך שמספר זה קשור לספירת העומר וספירת היובל, והוסיף "כאשר אגיד בו סוד", אלא שקטנו מלהבין סודו של הרמב"ן. לפי דברנו לעיל יובן במקצת ענין זה. שבע שביעיות מבטא שלמות בעולם הזה שנברא בשבעה ימים, ולכן כל שערי החכמה בעולם הזה הם ארבעים ותשעה.

מכיון שבתורה יש את כל שערי החכמה, ובמתן תורה קיבלנו את כל אותם שערי חכמה הכלולים בתורה, היינו צריכים להכין עצמנו במשך ארבעים ותשעה ימים על מנת לקבל את כל הארבעים ותשעה שערי החכמה הללו. עיין בספר "תפארת ישראל" למהר"ל עמ' פג בהסבירו מדוע בין לרבנן ובין לר' יוסי ניתנה התורה רק ביום חמישים ואחד.

שיחרור עבדים והחזרת קרקעות דוקא ביום הכפורים

וזו לשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י הלי"ד) "מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם ולא השדות חוזרות לבעליהן. אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן".

מדוע דוקא ביום הכפורים?

לענ"ד בעזה"י זהו דין נוסף המגלה על כך ששנת היובל היא התחלה חדשה וחזרה למצב הראוי להיות על פי התורה, על פי האמת. יום הכפורים הוא יום של גילוי פנימיותם של ישראל, גילוי הטבע והרצונות האמיתיים של עם ישראל [הרחבה בפרשת אחרי מות], יום שבו יצר הרע לא "עובד". מכיון שביום זה מתגלה הרצון האמיתי של כל יהודי ויהודי, דוקא ביום זה משתחררים כל העבדים, ואפילו הנרצעים אשר רצו להשאר אצל אדוניהם, כיון שמצד האמת כולם רוצים להיות משוחררים כפי טבעם האמיתי.

דוקא ביום זה, יום שיצר הרע לא "עובד" בו (נדרים לב: ובר"ן שם), יום שבו מתכפרים עוונותיהם של ישראל, מתגלה שכל הקלקולים שנעשו בעם ישראל, הן בעצם המציאות של עבדים והן בעצם הצורך למכור נחלה בארץ ישראל, קלקולים אלו נעשו כתוצאה מהתערבותו של יצר הרע, אבל מצד הפנימיות הישראלית, מצד הראוי להיות על פי התורה קלקולים אלו לא היו קורים, ולכן מה נאה ומה יאה שביום זה בשנת היובל יחזרו כל הקלקולים ויתוקן העולם וישוב לאמיתתו.